מייסון וולס ראיון עומד

בשעות אחר הצהריים של ה- 15 באפריל 2013, כאשר מייסון וולס הריע לאמו בקו הסיום של מרתון בוסטון, שתי פצצות התפוצצו במקום בו עמד רגעים ספורים לפני כן. שלוש שנים אחר כך, וולס היה בשדה התעופה בבריסל ב 22 במרץ 2016, כאשר שני מחבלים מתאבדים פוצצו את הטרמינל. הוא בקושי הצליח לחיים.

למטה משוחח המיסיונר לשעבר בן ה -21 עם אסקוויר על רמאות למוות, מסעותיו להחלמה וספרו החדש שמאל עומדשאותו כתב יחד עם בילי הולוול וטיילר בדדו.

"הידיים והפנים שלי הרגישו כאילו הם עלו באש": שדה התעופה בבריסל

עמיתי ג'ו אמפי ואני לקחנו מיסיונר עמית, האחות פאני קליין, לשדה התעופה בבריסל לטיסה חזרה ליוטה להכשרה מיסיונרית. בדיוק עלינו לתור הצ'ק-אין של דלתא, כששמעתי סדק מחריש אוזניים והלחץ מההתפוצצות הרים אותי מהאדמה. נחתתי על רגלי, והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שדות תעופה לא מפוצצים סתם בלי שום סיבה, מה קורה? המחשבה השנייה שלי הייתה, שטויות קדוש, זו פצצה. בשלב זה הרגשתי שכל הצד הימני של גופי מתחמם ממש ואז קר קרח. יכולתי לחוש תחושת דקירה חדה של רסיסים המכתים את גופי. הידיים והפנים שלי הרגישו כאילו הם עלו באש. הייתי כל כך מבולבל. חשבתי במשך השניות הראשונות שנפטרתי.

ואז, הזמן האט. המוח שלי היה מעבד כל כך הרבה, כל כך מהר, ואני זוכר שראיתי אור בהיר ממש בכל מקום, כמו זוהר. האור הזה, כך גיליתי, היה יותר אש. ברגע שהוא התפוגג, יכולתי לראות ערימות שחורות מסביבי על האדמה. הם היו אנשים. הסתכלתי מסביב וראיתי דלתות שדה תעופה משמאל. ידעתי שאני צריך להתרחק מהמקום בו הייתי. אבל צעדתי צעד אחד והגוף שלי כמעט התייאש. נחוש, הנחתי רגל אחת לפני השנייה, מעדתי על אריחים רופפים. עשיתי את זה בערך 40 מטר, כששמעתי פצצה שנייה עוברת. הוצאתי אותו מדלתות שדה התעופה והרגל שלי הושיטה. אז נשכבתי על מדרכה של שדה התעופה, בבריכה של דמי שלי.

ביליתי 45 דקות על המדרכה ההיא לפני שהמגיבים הראשונים יכלו להגיע אלי. הועברתי לתחנת כיבוי בשדה תעופה, שם טופלו פצועים אנושיים. היו לי כוויות מדרגה שנייה בפנים והיו רסיסים בנגיחות הראש שלי. למעשה ראיתי רסיסים מול האוזן הימנית שלי, ממש משובצים בגולגולת שלי שהם החליטו לעזוב. היו לי שלוש כוויות מדרגה ג 'ביד ימין, כוויות מדרגה ראשונה ביד שמאל, רסיסים לרגליים ופצע פיצוץ בעקב. גיד אכילס שמאלי התפרק לחלוטין. עצם העקב שלי נסדקה בשבעה מקומות. זה נס ששרדתי.

למרבה הצער, זה לא היה המברשת הראשונה שלי עם טרור. בשנת 2013 שרדתי גם את הפצצת בוסטון.

"אנחנו צריכים למצוא את אמא": הפצצת המרתון של בוסטון

פיצוץ מחריש אוזניים הרעיד את גופנו, ואז הייתה שתיקה מוזרה. אבי ואני בדיוק עזבנו את מקומנו בקו הסיום של מרתון בוסטון כדי למצוא את אמי, שהשלימה את המירוץ. הסרתי את מבטי מהרצים לראות את כולם בקהל נראים מבולבלים, כאילו מה לעזאזל פשוט קרה? תהיתי אם המלבנים קרסו ממשקל ההמון. ואז שמעתי צעקות והמולה של מהומה. שניות לאחר מכן התפוצץ עוד פיצוץ.

אנשים התחילו לרוץ על פני, מתנשפים ומתייפחים. עשן באוויר והלב שלי הלם כל כך מהר. לא היה לי מושג מה קורה, המחשבה היחידה שלי הייתה, אנחנו צריכים למצוא את אמא. אבא תפס אותי בידו ואמר לי לחזור למלון שלנו בזמן שהוא חיפש את אמא. אז רצתי, נבהלתי, ועשיתי את דרכי במכוניות משטרה ואמבולנסים ועובדי EMS עם אלונקות שרק הגיעו למקום.

כשחזרתי לחדר שלנו, יכולתי לראות את אתר הפצצה השני מחלוננו, שם מגיבים ראשונים העבירו גדרות ופסולת מההתפוצצות. התבוננתי כשאנשים חמושים עם אנשי ה- AR-15 אורגים את דרכם בקרב ההמון, מחפשים את התוקפים, ואז ממש התחלתי להיכנס לפאניקה, תוהה איפה ההורים שלי נמצאים. ברגע זה קיבלתי טקסט מאבא שלי שאמר שהוא היה בלובי עם אמא, אבל שהם לא יכלו לעלות למעלה, כי המלון היה בנעילה. אז הלכתי לאורך 34 טיסות מדרגות.

כשכרכתי את זרועותי סביבם הרגשתי גל של הקלה. אבל, עברו שעות עד שנוכל ללכת הביתה. אחרי שבע שעות נעילה, הצלחנו לצאת מבוסטון ולנסוע הביתה ליוטה. כשהבטתי דרך החלון בנהר צ'ארלס, התחלתי לחשוב על העולם בצורה אחרת. אם לא היינו עוברים מקו הסיום בו פצצה הפצצה, היינו יכולים להיפצע - או להרוג.

כעבור שנתיים, תוך כדי עשיית שליחות בקאלה, עיירה קטנה שעתיים צפונית לפריס, קיבלתי טקסט מוזר שאמר "המשימה נמצאת בנעילה".

הדלקתי את אתר חדשות צרפתית קצת אחרי השעה 9 בערב. ב- 13 בנובמבר 2015, וראו חדשות על פיגוע בפריס - שם עבדתי ימים ספורים קודם לכן. מתאבדים התרחשו מחוץ לאצטדיון כדורגל, ואז הייתה סדרת יריות והפצצות בבתי קפה ומסעדות, והתוקפים תפסו בני ערובה בהופעה. יותר מ -130 איש מתו. הבטן שלי הייתה בקשרי קשר כשצפיתי בעדכונים המתגלגלים ובקטעי ההמונים שרצים וקורבנות מכוסים בדם, מנסים להישאר בחיים.

"לא, זה בעצם מה שקרה"

חמישה חודשים אחר כך, אני היה הקורבן שנלחם על חיי. כששכבתי במיטת בית חולים בבריסל והתאושש מהמתקפה בשדה התעופה, תהיתי: מדוע דברים טובים קורים לאנשים רעים, ומדוע אלוהים מאפשר לטרור הזה לקרות? נדרש הרבה חשבון נפש כדי למצוא את התשובות האלה. לאחר שישה ימים במחלקת טיפול נמרץ, הועברתי לבית החולים באוניברסיטת יוטה בסולט לייק סיטי במשך שישה שבועות. לא יכולתי ללכת בארבעת החודשים הראשונים, וגם אז זה היה ברפיון. הרופאים שלי אמרו לי שלעולם לא ארוץ כמו פעם או שיש לי אותו טווח תנועה ביד. אבל עבדתי את גופי יותר קשה מכפי שכנראה שהייתי צריך. מספיק טוב כדי לעבור את הבדיקה הרפואית כדי להיכנס לצבא 10 חודשים לאחר הפצצה בבריסל.

הפציעה היחידה שנשארה איתי היא היד השרופה שלי. השנה נכנסתי לאקדמיה הימית במרילנד, שם אני אמונה לקצין בחיל הים או בחיל הים ויהיה לי חמש שנות מינימום שירות. חברי האקדמיה לא האמינו בהתחלה בסיפור שלי. הם ישאלו 'מה קרה לידך?' והייתי כמו 'הו, זה מפוצץ על ידי טרוריסטים', כי אני רגיל לעשות את כל המשחק שלי. והם היו צוחקים או מסתכלים שקועים והולכים, 'לא, באמת, מה קרה?' ואז, הייתי צריך להגיד 'לא, זה בעצם מה שקרה. ' הייתי צריך להתגבר על הרבה טראומה, זיכרונות רעים ותסכולים לאורך כל הדרך דרך. אבל עכשיו זה רק חלק ממי שאני.