עורכי Country Living בוחרים בכל מוצר שמוצג. אם אתה קונה מקישור, אנו עשויים להרוויח עמלה. עוד עלינו.
שנים של כאוס גבו מחיר על משפחתנו.
לפעמים ההזדמנות מגיעה במחיר כבד. בהגשמת החלום שלנו לבנות את הבית המושלם, אני ובעלי שיחררנו כאב לב על בתנו הצעירה.
כבר מזמן פנטזנו לבנות בית, כולל קוטג 'לאמא שלי, כך שכשעלתה הזדמנות לקנות מגרש גדול בשכונת החלומות שלנו, קפצנו עליו. הנכס כלל בית עתיק בקושי למגורים שיכולנו לחיות בו בעת תכנון הבית החדש. נעבור למרתף של אמי במהלך הבנייה, ו - קיווינו - לבית החדש כתשעה חודשים לאחר מכן. מבחינתנו, למרות שנאלצנו לעבור שלוש פעמים בפחות משלוש שנים, זו הייתה תוכנית איתנה לעתיד משפחתנו.
מנקודת המבט של בתנו בת השבע, זה היה סוף העולם. ברגע ששמעה את החדשות, היא התפוררה בעליל.
"אבל אפילו לא שאלת אותי. אני לא יכול לעזוב את הבית שלנו. זה המקום בו גדלתי, "היללה.
הערכתי בהרבה מאוד את הקשר הצבורי שלה לבית הישן שלנו.
דמעות זרמו על פניה. הייתי מטומטמת בעומק רגשותיה (ושהיא חושבת שהיא כבר התבגרה). ציינתי שחוף נמצא במרחק הליכה. היא תגיע לעצב את החדר שלה. סבתא הייתה גרה בשכנות. היא אפילו לא תצטרך להחליף בתי ספר. שום דבר מזה לא עשה את ההבדל.
הערכתי בהרבה מאוד את הקשר הצבורי שלה לבית הישן שלנו; לחדרה עם קירותיו הצהובים והנוף החוצה מהחצר האחורית; העץ הגדול שהיא שיחקה תחתיה והנדנדה התלויה מענפי המחסה שלו. במבט לאחור היינו צריכים לדעת טוב יותר, מה גם שזה הבית האמיתי הראשון שלה אחרי שאימצנו אותה מרוסיה בגיל 18 חודשים. היא כבר חוותה אובדן בחייה, ועכשיו אנחנו גורמים יותר; אולי העלאת זיכרונות - מודעים או לא מודעים - על אובדן קדום קדום יותר של אמה הולדתה ומולדתה. אנחנו רק עברנו ברחבי העיר, אך מבחינתה יכול להיות שזו כבר מדינה אחרת.
עם התפתחות הפרויקט, שינויים שטפו אותנו כמו צונאמי, והשפעות אדוות ההחלטה שלנו השפיעו עלינו מדי יום. לא רק שאיבדנו את הנוחות וההיכרות של הבית המקורי שלנו, אלא סחרנו אותו עבור בית שהיה מעט טוב יותר מצריף. השהייה תהיה זמנית, אך זו הייתה נחמה מועטה. שיגרה וטקסים משפחתיים הלכו לאיבוד כשבעלי ואני בילינו את כל שעות העבודה שאנו עובדים מחוץ לפגישה עם אדריכלים וקבלנים, ועברנו על קטלוגי מוצרים ורשימות קניות. מוקדם מדי, היינו אורזים ועוברים שוב עם תחילת הבנייה.
אימות הלילה שהיו לבתנו כשאימצנו אותה לראשונה חזרו לתוקף. היא סבלה מכאבי בטן סדירות והחלה לשנוא את בית הספר. הציונים שלה החליקו. הפסקנו להתרועע כי לא היה לנו זמן או מרחב לבדר. החברות הופרו. אפילו חלק מהצעצועים שלה נאלצו לארוז מחוסר מקום. היא חשה בודדה ומבודדת; חסכון בלי העגינה של ביתנו הישן. לבסוף, בכנס הורים-מורים, הבנתי כמה דברים רעים קיבלו עבורה. המורה הראתה לנו את החיבור של בתנו בנושא "מה אני מאחל". שם, בסקרנות המחשבה בכיתה ג ', היא כתבה:
הלוואי והייתי יכול לבלות יותר זמן עם אמא ואבא שלי.
אני מתגעגע לבית הישן שלי ועושה דברים מהנים ביחד כמו ללכת לגן החיות.
המלים היו כמו רעם. בהיתי בעיתון, מלא אשמה ובושה. כל כך התמקדנו בעתיד, שכחנו לחיות בהווה. בתנו חיה ברגע, והיה לה קשה ליישב את אבידותיה עם העתיד הטוב יותר שהמשכנו להבטיח.
אני רוצה לומר שהסובבנו את הספינה מייד, אבל במציאות זה ארך ארבע שנים עד שגרנו בבית החדש ונהנינו שוב מהשגרה המשפחתית. האם טעינו בפתיחת פרויקט כה ענק באותן שנים מכרזות כשהיא עדיין הייתה כל כך פגיעה? האם הסוף הצדיק את הקרבנות?
כשהיא ואני יושבים יחד מול האח בבית החדש שלנו, בונים זיכרונות חדשים, אני יודע שהייתי עושה את זה שוב. אבל אני אהיה בטוח לסחוט עוד כמה טיולים לגן החיות לאורך הדרך.