עורכי Country Living בוחרים בכל מוצר שמוצג. אם אתה קונה מקישור, אנו עשויים להרוויח עמלה. עוד עלינו.
שרה הופמן הייתה רק בת 37 כאשר אירעה אירוע אימתני בזמן שנלכדה במטוס בדרך לחתונתה במקסיקו. קרא את הסיפור שלה וגלה מה היא רוצה את כל נשים לדעת על טיפול בלבבות.
ב- 13 באפריל 2015 הייתי בטיסה ללא הפסקה מסיאטל לקנקון, לכיוון חתונת היעד שלי במקסיקו. (בעלי, בית המשפט, ואני התארסנו בפברואר 2014 ותכננו את חתונת החוף שטופת השמש במשך קצת יותר משנה.)
בערך ארבע שעות מהטיסה קמנו ללכת לשירותים. כשהלכנו במורד המעבר לחזור למקומותינו, התחלתי לשרוף עז מאוד בחלק העליון של בית החזה. הזרוע השמאלית שלי התחילה לכאוב והרגשתי כאילו אחזתי באחיזת הלסת. התקף לב עבר על דעתי מכיוון שחוויתי את הסימפטומים שאתה שומע עליהם לעיתים קרובות. אבל הייתי צעיר ובריא ולא דאגתי לליבי. אמרתי לעצמי, "אל תעבור לתרחיש הגרוע ביותר - אתה במטוס."
אמרתי לבעלי להביא את אמא שלי שגם היא הייתה בטיסה. היא נהגה לעבוד בתחום הרפואי ולכן קיבלה מייד דיילת לאחר שסיפרתי לה את הסימפטומים שלי. אמי אמרה, "אני חושבת שאתה צריך לבדוק אם יש רופא במטוס." באופן מדהים, היה על הקרדיולוג קרדיולוג.
הוא ביקש מדיילת לתת לי כדורי אספירין וניטרוגליצרין (ככל הנראה הם שומרים על שני המטוסים) והכניסו אותי לחמצן. הוא ניסה לקחת את לחץ הדם שלי אך התקשה לשמוע אותו. הוא קרא למרכז רפואי בשטח בזמן שהוא פיקח עליי.
אחרי כעשרים דקות יכולתי לשמוע את הצוות והרופא מתחילים לדבר על היכן היינו בנתיב הטיסה. רק התחלנו לטוס מעל המפרץ. המשתתף אמר, "אם אנחנו הולכים לנחות, אנחנו צריכים להפוך את המטוס ברגע זה." הדייל הביט בי וחיכה לתשובה. עניתי: "אתה צריך להנחית את המטוס. אני יודע שמשהו לא בסדר. "
עשינו נחיתת חירום בלואיזיאנה. ידעתי שאנשים יחשבו שאני סתם מתקף חרדה; כולם ראו אותי עולה על המטוס עם שמלת הכלה שלי. ולא עשיתי זאת תראה כמו מישהו שיש לו בעיה בריאותית קשה. חשבתי שאנשים מתכוונים להניח ששום דבר לא בסדר ושהייתי כלה שיש לי את המקרה הגרוע ביותר של רגליים קרות אי פעם. אבל משהו במעיים שלי אמר שזה רציני.
הובלתי מהמטוס ונכנסתי לאמבולנס מחכה על המסלול. היינו כשבע דקות מבית החולים בקנר, לוס אנג'לס. כשהייתי שם נלקחתי למיון וכנראה שהיו 10 עד 15 אנשים בחדר, הורידו את הבגדים שלי, חברתי אותי למסכים ולקחתי דם. זה היה כאוס.
בשלב זה, אף אחד לא אמר, אתה סובל מהתקף לב. לא הבנתי לגמרי עד כמה המצב גרוע עד שהקרדיולוג נכנס ואמר, "אני צריך שתחתום על טופס הסכמה לטיפול באנגיופלסטיה."
נבהלתי ושאלתי "בשביל מה?" הוא אמר, "אתה סובל מהתקף לב." לשמוע מישהו מאשר את הפחד הגרוע ביותר שלי היה אינטנסיבי להפליא.
תוך 15 דקות מהיותי במיון הובלתי למעבדת הקת. עברתי אנגיופלסטיה וסטנט שהוכנס לעורק השמאלי היורד הקדמי שלי, הידוע גם כיצרנית האלמנות. לבי נעצר פעמיים במהלך ההליך ולכן נאלצתי להיות מפושטת. (הרופא אמר לנו אחר כך שאם לא היינו נופלים הייתי מת במטוס באותו יום.)
אחרי שהיינו יומיים בלואיזיאנה לאחר ההליך, הרופא אמר שהלב שלי נשאב טוב יותר וחזק ממה שהיה לפני האירוע. העורק שלי היה חסום במאה אחוז או די קרוב אליו, אז עכשיו, לא הייתה שום סיבה לא להמשיך לחתונה שלנו. בהחלט חשבתי "האם עלינו פשוט לבטל את כל העניין?" אבל הרופאים לא אמרו שזה הכרחי.
בשלב הבא טסנו מלואיזיאנה ליוסטון. לא הרגשתי טוב ביוסטון וביקשתי חובש בשדה התעופה. הוא בדק את החיוניות שלי ולא ראה שום דבר לא בסדר. כשעמדנו לעלות שוב על המטוס לטוס מיוסטון לקנקון, עמדנו בשער ו חשבתי "אני לא יודע אם אוכל לעלות על המטוס." לא רציתי להרגיש כלואה במטוס שוב. אבל בסופו של דבר עלינו והגענו למקסיקו.
היינו שם חמישה ימים. הייתי בחילה מאוד כל הזמן ובקושי אכלתי. הייתי קפיצת ראש וקוצר נשימה. ביום חתונתי עשיתי הכי טוב שיכולתי. רקדתי עם בעלי לריקוד הראשון אבל לא יכולתי ליהנות מהקבלה כמו שהייתי עושה אם הייתי בריאה. מצד שני, הרגשתי כל כך מזל רק בחיים שזה לא ממש משנה.
שמחתי להגיע לאורך המעבר ולהתחתן מול החברים והמשפחה שלנו. ניסיתי ליהנות באמת מהיום ולהיות נוכח, במיוחד בהתחשב במה שקרה. כולם אומרים שיום החתונה שלך עובר כהרף עין. לפני שהלכתי במעבר, נשמתי נשימה והספגתי את כל זה. היו לנו בערך 50 איש בחתונה וכולם ידעו על התקף הלב. (לאורחים שלנו נאמר לחכות לעלות לטיסותיהם למקסיקו עד ששמעו מאיתנו להגיד שנפטרנו לטוס.)
בסופו של דבר לא הלכנו לירח הדבש שלנו וחזרנו הביתה כחמישה ימים מוקדם, כי לא הרגשתי טוב. יום אחרי שחזרנו הביתה הייתי שוב בבית החולים שלושה ימים נוספים. איבדתי 12 ק"ג מאז התקף הלב וחוויתי אי ספיקת לב ותופעות לוואי לא טובות מהתרופות שלי.
לאחר מספר התאמות תרופתיות נחוצות - הרופאים אמרו שהטיפול עומד להתנסות וטעות מאז שהייתי צעירה ונשית ולא חולה התקף לב "טיפוסי" - התחלתי להרגיש טוב יותר. לא הייתי קפיצת ראש והייתה לי יותר אנרגיה.
אז התחלתי מתיחה של שישה חודשים בשיקום לבבי. חודשיים אחרי שיקום, רצתי על ההליכון וחזרתי להיות פעיל. מעולם לא הייתי עושה את זה לבד. בהתחלה, כעסתי על מצבי. ביום הראשון בו נכנסתי לשיקום לבבי, כולם היו מעל גיל 60. הייתי בדמעות וחשבתי "איך בסופו של דבר אני כאן?" הבנתי שכל הבחירות הטובות שעשיתי לפני כן היו למה הצלחתי להתאושש כל כך מהר.
עכשיו, אני הולך לחדר כושר ושוחה ועושה משקולות. אני רואה הרבה יותר גוון שרירים בגופי שלא היה לי קודם. בעלי ואני לא אוכלים לעתים קרובות במיוחד. אנו קונים את היקף החנות, ומתמקדים בפירות טריים ובדגנים מלאים ושום דבר בקופסה או פחית. אני למעשה מרגיש הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני התקף הלב שלי.
כשאני מסתכל על תמונות חתונה, אני מרגיש שילוב של רגשות. חלק ממני חושב על זה בחיבה כי התחתנתי! אבל אני גם חווה את הסיפור שבראשי וכמה הרגשתי חולה. יש לך תמונה זו בראש יום החתונה שלך. אתה מדמיין את השיער שלך עם חברות שלך ושותה שמפניה. (הייתי כל כך בחילה שרציתי להקיא במהלך עיצוב השיער שלי.) אני מרגישה אכזבה מכיוון שלא יצא לי לחתונה שביליתי שנה בתכנון.
לאחר התקף לב, הכל משתנה. יש לי מצב בריאותי כרוני. זו לא מחלה שנרפאה. זה משהו שאני חושב עליו כל יום. אני אלך בתרופות מרובות עד סוף חיי.
אבל חשוב מכך, אני מרגיש שגם ניתנה לי הזדמנות שנייה בחיים. אני מנסה לאמץ עובדה זו ולהודות על כל מה שיש לי. והנה מה שאני רוצה שכל הנשים יידעו:
דבר בעצמך
כל כך הרבה נשים סובלות מתסמינים והן נבוכות מכדי ללכת למיון אם יתברר ששום דבר אינו כשורה. ובכן, ביקשתי שמישהו ינחת מטוס שלם בשבילי שלא ידע אם משהו לא בסדר. אלה החיים שלך ויש לך סיכוי אחד לזה. אם אתה טועה, אתה טועה והמיון שולח אותך הביתה. אבל מה אם אתה צודק? אתה צריך לסמוך על האינסטינקטים שלך.
הבן את ההיסטוריה המשפחתית שלך
לפני התקף הלב שלי לא דאגתי למחלות לב. יש לי היסטוריה משפחתית (אבי עבר התקף לב בגיל 36 וסבא שלי היה כזה בגיל 40), אבל חשבתי שהייתי בברור. רצתי מרתון וחצי מרתונים רבים. אכלתי בריא. לא עישנתי. הייתי צמחוני. חשבתי שכל הבחירות הבריאות שלי יפעלו נגד ההיסטוריה המשפחתית. כל כך חשוב לתזמן א ביקור אישה טוב ושוחח על המשמעות של היסטוריה משפחתית עבור הסיכון שלך (אל סמן את התיבה בטופס!). אני יודע עכשיו שגנטיקה היא באמת עוצמתית ואני מתנדבת כסנגור של איגוד הלב האמריקני אתה התרופה יוזמה.
מ:יום האישה ארה"ב