השאלה המעצבנת שאיש לא רוצה לשמוע כשהיא יוצאת לחופשה

בחודש שעבר השארתי את שלושת ילדי כמעט שבועיים מלאים לנסוע ברחבי ניקרגואה עם אמי החורגת ואחותי. הטיול היה מלא בהפתעות: לטאות במזוודתנו, מספר ימים על איים ללא אינטרנט אלחוטי (וללא אנגלית), וימים בילינו בעשיית יוגה על החוף כדי לסובב את הכל. אבל מה שהיה אולי החלק הכי מבלבל של כל העניין, זו השאלה היחידה שנשאלתי שוב ושוב מאמהות אחרות: "מי צופה בילדים שלך?"

אם הייתי אם חד הורית, ייתכן שהשאלה תקפה. אבל כאמא נשואה שבעלה יש ביד שווה לגדל את בני הזוג שלנו לבגרות, זה די מדהים להישאל את השאלה הזו שוב ושוב. לא, לא שכרתי שמרטף (לפחות לא לילות או סופי שבוע). לא, לא השארתי אותם אצל הסבים והסבתות. בעלי היה איתם.

מדוע מישהו ימצא זאת מזעזע?

אוקיי, אז זה נכון. רשימת המשימות היומיומיות לטיפול ואחזקתם של שלושה ילדים היא אינסופית לכאורה - מרגע שהם מזנקים מהמיטה בין 7 ל 7:15 ועד לרגע שהם מכים את הכריות בסביבות השעה 8 או 8:30. יש לשנות את הילד, בן השנתיים, לרחוץ, להבריש, להרגיע, להאכיל, להחזיק, להתנדנד, לשעשע ולהתבונן בו פעמים רבות ביום. לילד שלי בן 9 ובת 7 יש שיעורי בית לפיקוח, דרמות חבר למשא ומתן, תלושי אישור לחתימה ופעילויות להשתתף בהן. הם מתלבשים ומרחצים את עצמם, אבל מישהו חייב להיות ערני בכל עת כדי לשמור עליהם על המסלול.

האמת היא, אני עובדת במשרה חלקית, ולכן עיקר חובות הילד נופל עליי. אבל בעלי יודע את התוצאה. הוא אחראי על נשירת הגן בכל בוקר. הוא מרים מהתעמלות בכל יום רביעי, ומטפל על שיעורי הבית במתמטיקה ודואג שבנו יקרא 20 דקות בדיוק בכל לילה. הוא מחליף חיתולים ויש לו גישה גם ללוח השנה הענק המשפחתי התלוי בחדר הבוץ שלנו כדי לעקוב אחר פגישות הרופאים של כולם, תאריכי משחק, מסיבות יום הולדת ופעילויות לאחר הלימודים. יכול להיות שאני בעיקר מאחורי ההגה, אבל הוא תמיד לצידי במושב הקדמי קורא את המפה.

אז למה השאלה?

החברה שלנו מלאה בכל מיני משפחות, אבל הפרבר העלים שלנו ממש מחוץ לעיר ניו יורק מרגיש לעתים קרובות שיש סוג אחד: בתים דו-הורים מסורתיים שבהם הורה אחד (בדרך כלל האב) עובד במשרה מלאה ואילו האם הסובלת שנים ארוכה עושה הכל איתה ילדים. כשיצאתי לטיול עסקים שבוע לפני שנתיים, חבר התוודה בי: "בעלי אפילו לא היה מסוגל לארוז ארוחת צהריים אם אעזוב."

מדוע אנו מקבלים זאת כרגיל?

בעלי הולך בקביעות לקליפורניה לעבודה. בשנה שעברה היו תקופות ארוכות בהן הוא עזב בכל יום שלישי וחזר ביום שישי אחר הצהריים. לא פעם אחת, בכל אותם שבועות של לילות בודדים ובקרים עמוסים, מישהו שאל אותו מי צופה בילדים. זה ברור, נכון? אבות צריכים לצאת לעולם. אמהות נשארות בבית. לאמא יש הכל תחת שליטה. ואני כן. בעיקר. אבל זה לא קל כשבן זוג אחד נוסע. עבודה שבאמת שייכת לשני אנשים נופלת לפתע לאחד. עובדה שבעלי מבין היטב.

זו הסיבה שהייתי צריך חופשה. לבד.

"כמה זמן אתה נעלם שוב?" הוא שלח לי הודעה ביום רביעי, שישה ימים לטיול שלי בן 11 הימים.

הייתי צריך לצחוק. אבל זה כל מה שעשיתי. מכיוון שידעתי את זה שבבית, למרות שהוא הרגיש שהוא טובע, הוא היה דוגי לחתור את דרכו חזרה לחוף איכשהו. גיליון העריסה של הפעוט שלי עלול שלא להישטף לגן. והבן שלי עשוי לקבל B במבחן כתיב במקום ה- A הרגיל שלו, כי בעלי לא רוכב עליו כמו שהייתי עושה אם הייתי בבית. אבל ילדיי היו נקיים, מאוכלים היטב (ובעיקר) מחייכים כשחזרתי. והם היו.

בעלי הוא לא בייביסיטר. הוא הורה בדיוק כמוני. השהות לבד עם הילדים זה אתגר אפילו עבור המאורגנים והמסורים ביותר שבינינו. אבל זה לא גורם לאבא להיות פחות מסוגל לזה.

כשחזרתי, חברה אמרה שהיא יכולה "לעולם לא לעשות את מה שעשית." בעלה לא יוכל להחזיק את זה ביחד. לא בלי כמויות אדירות של עזרה. וזו בדיוק הסיבה ללכת. ילדים צריכים לדעת שהאבות שלהם יכולים לטפל בהם גם כן. לאבות יש חלק שווה ביצירתם וכדאי שיהיה להם תפקיד שווה בגידולם.

אז קדימה. עזוב את הילדים עם אבא. זה טוב לכולם. ואני מבטיח שכשאתה כן, לעולם לא אשאל אותך מי מטפל בהם. כי אני כבר אדע.

עקוב אחר סשה הלאה טוויטר.