חיפשתי את הורי מלידה והבנתי שאבי היה מפורסם

תמיד ידעתי שאומץ. אמי ואבי הסבירו שלמרות שהורי הלידה באמת אהבו אותי, הם לא היו מוכנים לטפל בתינוק. הייתה לי ילדות מאושרת, "רגילה" עם משפחה אוהבת, אבל נשאר סימן שאלה ענק.

בסנט פול, מינסוטה, בה גדלתי, למאמץ אין גישה לשמות הוריהם המולדיים עד גיל 19. אז ביליתי את ילדותי בתהייה איך הם נראים. הסוכנות לשירותים חברתיים סיפקה מידע כלשהו עליהם בזמן אימוץ, כך שידעתי פרטים כלליים, כמו גילם (19 ו -21) וצבע שיער (שניהם חום). ככל שהתבגרתי, הייתי יותר מודע לדעת מאין באו אבות אבותיי ואיפה השגתי את מבטי. מכיוון שגדלתי כבן יחיד, רציתי במיוחד לברר אם יש לי אחים.

חשבתי על ההורים שלי הכי הולכים ביום ההולדת שלי. הייתי תוהה אם הם חושבים היי, מה קרה לבת שלנו? הייתה לי פנטזיה חוזרת שכאשר סוף סוף מצאתי אותם, הם היו מזמינים אותי לארוחת ערב, והמון בני משפחה יתרגשו לפגוש אותי. זה נשמע מטופש, אבל זה מה שרציתי שיקרה.

הרגשתה המפחידה

בשנת 2001, במהלך שנת הלימודים התיכונית שלי, הודיע ​​המנהל ברמקול כי שני מטוסים התרסקו במרכז הסחר העולמי. כולם היו נסערים, אבל הרגשתי עצב מוזר, מוחץ עמוק במעי, שלא יכולתי להסביר.

כשחזרתי הביתה, פלטתי את אמי שחשבתי שאחד מהורי שנולדתי נפטר. מעולם לא הייתה לי אינטואיציה כה חזקה לפני כן. אמי הרגיעה אותי שהסיכוי שזה אכן נכון היה זעיר. אבל האינטואיציה המפחידה הזו עדיין רדפה אותי.

בשבועות שלאחר מכן התלהבתי מהכישוף שלי מכדי לצפות בסיקור כלשהו של ה -11 בספטמבר, אך אי אפשר היה לברוח. טום ברנט, אחד הגברים שעזרו לסכל את תוכניות החוטפים להתרסק את טיסה של יונייטד 93 לבית הלבן או לקפיטול, גדל בסמוך, כך שתמונתו וסיפורו היו בכל מקום. ניסיתי לכוונן את הכל. פשוט המשכתי עם חיי, הסתובבתי עם חברים וכתבתי לעיתון בית הספר.

מציאת האמת

כשמלאתי 19 בינואר 2004, ביקשתי עותק של תעודת הלידה שלי. שישה שבועות אחר כך, אמא שלי התקשרה לספר לי שזה הגיע והתוודה שהיא פתחה אותו. כששאלתי את שמות הוריי, היא התעקשה שנדון בזה כשחזרתי הביתה באותו לילה לחופשת האביב. נימת הקורט שלה הפתיעה אותי; היא תמיד תמכה מאוד בחיפושים שלי. "האם מישהו מפורסם?" שאלתי.

"סוג של," היא ענתה.

שאלתי גם אם אחד מהורי הלידה שלי מת, אבל היא חזרה ואנחנו שנדבר כשחזרתי הביתה.

ניתקתי את השיחה והתחלתי להתייפח. פתאום ידעתי שאבא שלי היה הגיבור של טיסה 93 מהחדשות. פשוט המשכתי לחשוב הבחור שטום הוא אבי. תחושת הבטן שלי ב- 9/11 הייתה בסדר לאורך כל הדרך.

כשהורי הראו לי את תעודת הלידה שלי, הם היו המומים שכבר הבנתי את זה. הם ניסו לנחם אותי, אבל הייתי מודאג מדי. חיכיתי כל כך הרבה זמן לפגוש את אבי הלידה, ועכשיו היה מאוחר מדי.

פגישה עם משפחתה

נסעתי לבית הספר התיכון של טום כדי שאוכל לראות את תמונות השנה שלו. שם נתקלתי בתמונות של אמי שנולדה - הן הלכו לאותו בית ספר תיכון אך רק התחילו לצאת עם סיום הלימודים. ניסיתי googling אותה אבל שום דבר לא עלה, אז מיקדתי את כל האנרגיה שלי במחשבה על טום.

בשבועות שלאחר מכן נפלתי לפאנק גדול. ישנתי כל היום או בהיתי בעצמי במראה וחיפשתי כל דמיון לטום - כאילו העיניים והאף שלנו היו דומות.

ההורים שלי רצו לעזור לי להשיג קצת סגירה, אז אמא שלי התקשרה לכומר מקומי, שהיא, קראתה, הייתה חברות טובות עם הוריו של טום ושאלה אם הוא חושב שהם יהיו מוכנים לפגוש אותי. סבי וסבתי הביולוגיים התקשרו כעבור כמה ימים והזמינו אותי לארוחת בראנץ '. הייתי כל כך עצבני ונרגש. רציתי שהכל יהיה מושלם - ממש כמו בחלומי.

במציאות, זה היה מביך. פגשתי את סבא וסבתא, דודות ובני דודי. הסתכלנו בתמונות משפחתיות ופטפטנו, אבל לא הרגשתי את החמימות מצד סבא וסבתא שלי שפינטזתי עליה. האחיות של טום, איתן התקרבתי, אמרו לי שהוא הודה בהן עד כמה הוא רוצה לפגוש אותי. אחר כך, סבי וסבתי התעלמו מהשיחות שלי, שכאבו.

חודש לאחר מכן אלמנתו של טום, דינה, שלחה אותי בדואר אלקטרוני. היא סיפרה לי קצת על עצמה, טום, ושלוש בנותיהם הצעירות ושהן התמקמו בסן פרנסיסקו. התכתבנו במשך חודשים, ובדצמבר, דנה שאלה אם אני רוצה לפגוש את אחיותיי למחצה כשהן יגיעו לעיירה לחגים. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. האחיות שלי רצו אלי, תפסו את ידי ורצו להיות קרובות אלי. החום שלהם היה בדיוק מה שתמיד קיוויתי לו.

במהלך הביקור הזה, דינה העבירה לי מכתב שתום כתב לי בשנת 1987, כשהייתי רק בת שנתיים, לאחר שהוא נפרד בדרכי עם אמי הלידה. בו הוא תיאר כמה רע הרגיש באשר להציב אותי לאימוץ. המכתב לא היה גמור, אבל בכל אופן אני מוקיר אותו. כל מה שידעתי על טום הגיע ממישהו אחר, אבל המכתב הזה היה ממנו אליו.

הסגר סוף סוף מגיע

לפעמים רציתי להרחיק את הוריי המאמצים. הייתי כל כך מוטרדת מכך שלא הכרתי את אבי הלידה. אבל במבט לאחור, פגישה עם משפחת הלידה שלי חיזקה את הקשר שלי עם ההורים שגידלו אותי.

אני עכשיו בן 22 ושמח שהמסתורין מאיפה הגעתי נפתר. סיימתי את המכללה ואני מתכנן ללכת לבית ספר למשפטים. אני אוהבת שיש לי את דנה ואת אחיותיי בחיי. אני עדיין מתמודד עם העובדה שלעולם לא אכיר את טום. אבל בגלל מערכת היחסים המתמשכת שלי עם אלמנתו ועם בנותיו, אני מרגיש קרוב אליו.

מאמר זה פורסם במקור בשם "מצאתי את אבי... מאוחר מדי "בגיליון דצמבר 2007 של קוסמופוליטי.