חינוך כפרי - ילדה כפרית המתגוררת בעיר

התבוננתי בתצלומים ישנים עם סבתא שלי כשנתקלתי בתמונה עם גוון ספיגה של ילד מתבגר יפה תואר, סתור רפוי, יחף ונטול חולצה, שישב בחצר ביתו. אישה זקנה שהרכיבה משקפי מסגרת תיל ושמלת כותנה פשוטה ישבה לימינו; בחור צעיר עם ערימת שיער מתולתל וחולצת כפתור פתוחה משמאלו. "מיהם היליות האלו?" סגרתי את המוות. סבתא פאט הרימה את גבותיה, נעצה בי מבט לא יאומן והמצמצה. "זה שוטה כפרי באמצע סבא שלך. "

כאן היו עדויות מצולמות. נער עצמי מצאתי את התצלום, שום דבר לא יכול היה להיות יותר משפיל. נסה ככל שאוכל להשתלב עם הפרברים העשירים בבית הספר התיכון שלי, הבנות המצטיינות עם המאמנים, אלה שבילו את חופשת האביב בקריביים, לא הכחישו את אבותי: היינו מדינה.

המבוכה שלי מהשורשים הכפריים שלי התחילה בבית הספר היסודי. שם למדתי להמעיט בערך במבטא הדרומי שלי. זה היה בחלקו מכוון, בחלקו סביבתי. למרות שהיינו שעה מהעיר, ביישוב חדרי שינה באטלנטה, כל כך הרבה אנשים עברו לגור אצלנו שכונות חותכי העוגיות של העיר מאזורים אחרים בארצות הברית שמעט מאוד מחברותיי לכיתה חלקו את כוחי משיכה. כמה משפחתי הייתה באזור לפחות שבעה דורות. ידעתי שהם חשבו שנשמע כמו גומר פייל. אז הסתגלתי.

שנאתי את מוזיקת ​​הקאנטרי. הקולות האיטיים, הסוערים והסיפורים המעוררין של קטטות בר, בני זוג רמאות, ושריטת דרכו כלפי מעלה, היו בעיניי כמו מסמרים על לוח גיר. השנה בה "Achy Breaky Heart" של בילי ריי סיירוס הגיע למצעד הייתה אחת הגרועות שלי. עם כל אחד מאחי הקטן לאלווין והצ'יפמאנקס שרים את השיר, לא מצאתי שום דחייה.

בקיץ שלפני שנת הלימודים הראשונה בבית הספר התיכון, הורי הרחיקו אותנו יותר לארץ, על פני כל דבר שיכול להיחשב בפרברים. לאחר ששמעו את החדשות, החברים שלי עשו כמיטב יכולתם של לארי הכבל גיא, את הפרשנויות שלהם לאיך שנשמעו חברי כיתתי לעתיד. "אתה בטח פרטי, מריה," הם ציירו וצחקו מהמחשבה שסיכויי ההיכרויות שלי יכללו בקרוב מבובאס וג'ים בובס.

למרות שהבית החדש שלנו היה הרבה יותר נחמד מהקודם שלנו, הייתי נבוך בגלל המיקום שלו בדרך מהכביש המהיר, קילומטר לאורך דרך עפר, מוקף יער. המים שלנו הגיעו מבאר ולא היה דבר כמו משלוח פיצה או איסוף אשפה. רוב החברים החדשים שלי גרו "בעיר". כאשר נותנים להם הוראות (הכתובת שלנו לא הייתה ניתנת לחיפוש ב- Mapquest) הייתי שולח אותם בדרך ארוכה ומסוכנת מעט, כך שיעקפו את רשת דרכי העפר (הישירה יותר) שהובילה שלנו בית.

כשהגיע הזמן להגיש בקשה למכללה, שקלתי רק בתי ספר בערים הגדולות. שום עיר קטנה, מוסדות אוהבי כדורגל בשבילי. רציתי תרבות, אז בחרתי באותה עת באופציה הטובה ביותר, אוניברסיטה ציבורית באטלנטה בה אוכל לקבל שכר לימוד במדינה. אחרי הקולג ', לחיות בניו יורק זה החלום שלי, אבל הקפצתי מסביב במשך כמה שנים בזמן שעבדתי אומץ ומזומן כדי לעבור לשם.

עכשיו אני גר בברוקלין ונוסע ברכבת התחתית למנהטן חמישה ימים בשבוע לעבודה במגזין קלוש. אני מקבל את הקפה שלי בבודהגה ואת המצרכים שלי, יין, סושי וכמעט כל דבר אחר שאני זקוק אליו ישירות לדירת ארגז הנעליים שלי. אני אוהב סרטי אינדי, מוזיאוני אמנות, אופנה וג'אז חי - תחומי עניין שאוכל להתפנק בתפוח הגדול, בדרכים שמעולם לא יכולתי בעיר הולדתי. אבל התענוגות האלה מגיעים עם מחיר.

כשאמרתי למשפחתי נחתתי הופעה בשעה חיי מדינה, הייתם חושבים שאמרתי הניו יורקר, הדרך בה הם הגיבו. הנשים, במיוחד, יצאו מעץ העץ כדי לברך אותי. לפחות שניים מהם, אני חושד, היו נרשמים מאז שהמגזין היה רק ​​מעבר ל משק בית טוב. אחותי צחקה מהאירוניה. חבר טוב הטיל ספק בכך: "היית כן רוצה לעבוד שם? "

אני מבלה את ימי בכתיבה על בתי חווה מדהימים, שיפוצים ביתיים, מהפכת רהיטים, ומתכונים טעימים. כל הדברים שאני אוהבת אבל יש לי מעט אינטראקציות מיום ליום. אין בית לשפץ, אין מרחב עבודה לעדכון שידה חסכונית, ומעט מאוד שטח נגדי לבישול (כמו שהוא, במטבח שלי יש מספיק מקום לאחסון שאריות הוצאה).

לאחרונה עשיתי א מצגת על המקומות הטובים ביותר לצפייה במטרור המטאורים של פרסייד, כל הזמן משתוקקים לדרך קלה להימלט מזיהום האור של העיר ניו יורק, כך שגם אני אוכל ליהנות מההופעה. כואב לי לדעת שאם אני עדיין במדינה, זה יהיה פתרון קל: יש יותר כוכבים ממה שאפשר לספור בשמי הלילה מעל בית ילדותי, הבית שהוריו בנו במרכז ג'ורג'יה בשום מקום, על שטח של 20 דונם שסבא שלי רכש כ הטרי. אני חושב שוב על אותו קיץ ראשון שהתגורר שם, ימים שזומנו על ידי קולות של ווילי-נפש בבקרים, וביללה של זאבות זרע רחוקות, הנוקבות בזעקה מזדמנת של ינשוף צווחה, בשעה לילה. שכנינו הקרובים ביותר, בהמשך הדרך אך לא נראו מביתנו, היו סבא וסבתא ודודי. הלוואי והייתי יכול לומר לעצמי הצעיר שהנוחיות והריגושים של העיר חיוורים בהשוואה ליופיו של הטבע.

בכל פעם שאני מתקרב לעזוב את ניו יורק, אני יודע למה אני הכי מצפה: שטחים פתוחים רחבים, שמי לילה צלולים, בית ישן יותר שאוכל לסדר, וגורים. המון גורים והרבה. אני מתכננת להפוך לגברת כלבים משוגעת בגיל מבוגר. אני אשב על המרפסת הקדמית שלי וללגום תה קר ואקשיב לדולי פרטון. אולי אפילו אדחיק את הנעליים ואאוס את החצר בחצר הקדמית לקבלת דיוקן גבעות.