עורכי Country Living בוחרים בכל מוצר שמוצג. אם אתה קונה מקישור, אנו עשויים להרוויח עמלה. עוד עלינו.
W
כשהגיע הזמן לתכנן את החתונה שלי, הייתי צריך לאפס את הברומטר המסיבה שלי. העבודה כתרמה בעיר ניו יורק, התרגלה אותי לתקציבים גדולים ולמיליוני דולר. אמי הדרומית הזכירה לי במהירות לבדוק את תושבות העיר שלי בדלת הקפלה.
התקשיתי להתלבש מחדש עם צניעות. המקום שלנו בצפון קרוליינה היה אלגנטי, אבל הוא לא נצץ כמו לינקולן סנטר, שם ראיתי פעוטות אוכלים תה עם פיית שזיף הסוכר. כשאימא ביקשה ממני להתייחס ידנית להזמנות, פינטזתי על "קליגרפים בכוננות" שהחברה שלי שכרה כדי לעמוד בהמתנה באולמות אירועים למקרה של אורחים לא צפויים. הפעילות החביבה עלי אחרי האירוע הייתה התבוננות בתצלומי חברה של ידוענים; עכשיו חיפשתי צלם חובב שיילכד אותי בשמלה ללא שם.
"תמונות זה תמונות, נכון?" אמא ואבא שאלו ברטוריות כשאנחנו מנקזים בתקציב שלנו. "וולי יהיה בסדר."
וואלי היה גולש דיבור רך בעיי הורי שעשה חתונות בנוסף לצילום אומנותי. ברור שמשפחתי לא הבינה שהתמונות קיבלו משמעות מגה במשך אלפי המילניום. בדרך לארוחת ערב במרכז העיר או בסוף השבוע בסוף השבוע, תכננתי לעתים קרובות תמונה או חיברתי כיתוב, בניסיון לגרום לחיים האישיים שלי להיראות כוריאוגרפיים יפהפיים כמו בלט הבלנצ'ין שעבורם חיפשתי מימון.
"בטח" אמרתי והרגשתי צדקה כמו פילנתרופ. "בוא נלך עם וולי."
כאשר הגיע יום החתונה, התייחסתי למעשה לוולי יותר מאשר לבעלי. האם וואלי היה כאן, אז אוכל להתחיל להתלבש? האם עלינו לצאת החוצה כדי שהעדשה של וולי תוכל לתפוס את השיער שלי לאור הבוקר? האם וולי היה שמח? נח טוב? מודעים לכך שקיימת אפשרות צמחונית שקטה?
כשותף לחדר שלי במכללה קשר את החרטום על אבנטיי, לחשתי, "תסתובב קצת. אז וולי יכולה לראות. "
"חכה," אמרתי לאמא שלי, שגילתה את מעטה התחרה של סבתי והתכוננתי להניח אותה מעל ראשי. האטנו את רגע האם-האם לטובתו של וולי.
לאחר מכן רכנתי לעבר חמותי כדי להראות לה את עגילי הפנינה שבנה נתן לי במתנה לחתונה. וולי עדיף שתפסו את זה!
הנה האמת: לא הייתה תמונה אחת של משפחתי.
אחרי החתונה חיכינו למה שנראה כמו נצח לצילומי החתונה. בדחיפתנו וואלי שלח לנו סוף סוף קובץ שנקרא "נרות נדידים" שחשף בעיקר כמה מביך נראינו ריקודים איטיים לשיר של ואן מוריסון בינוני. ואז, אימייל עם פצצה בתוכה:
"קרוליין ומשפחה, בקליפת אגוז, אין לי את הפורטרטים הרשמיים שעבדנו עבורם." ככל הנראה, הוא לא הצליח למצוא אחד משני כרטיסי הזיכרון מהאירוע שלנו. החשוב. זה שכולו היה עלי.
הרגשתי שהצוואר שלי מתחמם ומוטמר. לא היו לו את הדיוקנאות? אולי, בשטח העשב בו צילמנו את שושבינות, כרטיס הזיכרון החליק תחת שיח אזליה? יתכן שזה עדיין בשירותים; על העגלה; בכיס הטוקס שלו.
אבל וואלי בדק בכל מקום, ושלח את כרטיסי הזיכרון שלו מהחתונה - שלדעתו הוא מחליף עם תמונות בחתונה שלאחר מכן - למעבדה משפטית שתחפר.
הנה האמת: לא הייתה תמונה של משפחתי. לא הצטלמה מסיבת החתונה שלי. אחינו לא היו מוסברים לחלוטין. ההליכה שלי במעבר לא תיראה שוב. תמונות החתן והכלה היחידות צולמו עם מכשירי אייפון של האורחים. ציפיתי לוותר על אוסקר דה לה רנטה ושמפניה. אבל מעולם לא שיערתי שאצטרך להקריב מבטים על תמונות מחמיאות של עצמי.
וולי הציע החזר. וולי הציע לירות בנו מחדש בבגדי החתונה שלנו. וולי יכול היה להכין לנו אלבום בחינם של התמונות הגלויות. וולי חתם על כל הודעות הדוא"ל שלו "הכי טוב", עם הבהרה שהמיטב שלו "לא היה כה גדול לאחרונה. הוא היה ער בלילה בגלל השגיאה הזו. חולה על זה.
בפעם האחרונה שבדקתי, לא חל שום תיקון שמבטיח חיים, חירות והחתירה לתמונת הפרופיל המושלמת. תמונות היו לטובת מפלגה ולא זכות אזרחית.
חברים שאלו אם אני הולך לתבוע את וולי.
חשבתי שוב על הבחור שזוף השמש ששאל אותי אם יש לי צד אהוב על הפנים. האדם שחייך אלי חיוך אוהד בזמן שאמי שרה את רודג'רס והמרשטיין.
לתבוע אותו? הרגשתי רע עם התמונות, אבל גם הרגשתי רע כלפי וולי.
שכבתי במיטה באותו לילה ודמיינתי את ליבו שוקע כשבחור הזיהוי הפלילי אמר "סליחה איש." דמיינתי אותו בוחר את המילים במייל שלו: "הדיוקנאות שכולנו עבדנו עבורם."
הרגשתי שודדים. אבל עמוק בפנים ידעתי שזהו - לשאול מונח מתורם כסוף שיער עם כלב בשם טוטי, שבגלל מורכבות המס באמון משפחתה, נאלצה לקצץ בתרומה - "בעיית שמפנייה". הייתי נשוי לאהבת שלי החיים. החברים והמשפחה שלי היו שם כדי לראות שזה קורה. בפעם האחרונה שבדקתי, לא חל שום תיקון שמבטיח חיים, חירות והחתירה לתמונת הפרופיל המושלמת. תמונות היו לטובת מפלגה ולא זכות אזרחית.
נדרי החתונה שלנו היו עדיין טריים במוחי, ושמעתי אותם צוחקים מהאכזבה שלי. אם באמת עמדתי בעד הערכים שהכרזתי זה עתה, אין מה לעשות חוץ מאשר לשבת בשקט ולחכות שהכעס והחרטה יעבור. זה היה "להחזיק ולהחזיק", אחרי הכל, לא "לתייג ולפרסם."
"הי וולי" הרגשתי שאני מקליד. "בבקשה אל תדאג. זה יכול היה לקרות לכל אחד. אנו שמחים מאוד מהתמונות הגלויות שיש לנו. "
"תמונות היו לטובת מפלגה ולא זכות אזרחית."
אולי, רק אולי, התחלתי ללמוד קצת מהחן הדרומי שאמא שלי ניסתה להחדיר בי.
אז יצא לי בסדר עם זה. עברתי את הערות התודה שלי. הייתי עסוק בעבודה. נכנסתי להריון. בקיצור, קיבלתי חיים מחוץ לתמונות חיי.
כמובן שכאשר עונת החתונות מתגלגלת שוב ושוב בכל שנה, אני מרגישה עצם עצב. אני רואה את הכלה מרכינה את ראשה על כתפה של החתן שלה ומחייכת כאילו נכדיה העתידיים מסתכלים. אני רואה את בנות הפרחים רצות לעבר הכלה עם זרועותיהן - כבר יודעות איך לדגמן. הציני שבי רוצה לומר להם "אל תסמכו על זה!"
אבל האופטימי שבי רוצה להגיד להם שזה בסדר גמור להתחתן בלי אלבום חתונה. לא כל הברכות מגיעות עם hashtag. וצניעות - לכלות איכותיות זה אמור להיות? אני לומד שזה חולק כמה עקרונות עם הצילום. אם תרים את הסנטר, תחייך ותפסיק לחשוב על עצמך, תיראה הרבה יותר יפה.
מ:עיר וארה"ב