זמן לא רב אחרי שאימצו חתלתול קטנטן בצבעי ערמונים ובז', בתי ובעלה טסו לקניה כדי לבקר את משפחתו. הם נעדרו לחודש, אז הם ביקשו ממני לשבת בחתולים. בבית שלי. שֶׁלִי בית, שהיה נטול חיות מחמד (ולכן, חסר דאגות) בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים. בחוסר רצון, הסכמתי.
למרות שמרסי ובזיל בסופו של דבר חזרו הביתה מהחופשה שלהם, החתול מעולם לא עשה זאת. הם לא נראו להוטים במיוחד שהיא תצטרף אליהם מחדש. כך זיזי (קיצור של "לזיזי", כלומר "מתוקה" בסווהילית, אשר, וואו, איזה כינוי שגוי) הגיע לגור איתי. היא הייתה קללה קטנה ומרושעת כשהיא הגיעה לכאן, והיא גדלה לקללה מרושעת לא קטנה. מסוג החתולים שמסרנים לנכדיי המקסימים. מי מטיל אימה על שומרי חיות מחמד. שחושפת את שיניה על בעלי ועלי - עצם הידיים שמאכילות אותה! יש להרדים אותה לטיולים לווטרינר, שם ברגע שאנחנו מגיעים, הם נותנים לה עוד יותר תרופות הרגעה לפני שמעיזים לבדוק אותה. כשאנחנו מארחים מסיבות, אנחנו צריכים לחסום אותה בחדר שינה ולהציב שלטים: אזהרה: חתול לא משחק טוב עם אחרים! אתה פשוט לא יכול ללטף את גבה או לגרד את סנטרה ללא עונש; בכל רגע היא תסתובב בך.
עם זאת, עם הזמן התחלתי להעריץ את הגישה שלה
(קאטיטיוד?). החברה רוצה שכולנו נהיה כל כך חמים ומתלטפים בימינו. זיזי אומר לעזאזל עם זה. היא נותנת להכל להסתובב בלי להיבהל מהעונשים שלנו או מהרצון הנואש של הנכדים להתיידד איתה. היא חיה את החיים בתנאים שלה. זה הופך את המקרים הנדירים שבהם היא מפגינה את מה שמישהו עשוי להחשיב חיבה - כשהיא עוטפת את הקרסוליים שלי כשאני פותח פחית של Fancy Feast או מתנשא לרדוף אחרי אחד משבעת מיליון הצעצועים שקניתי לה - על אחת כמה וכמה בעל משמעות.זיזי נמצא כאן כבר שמונה שנים ארוכות. אם היא הייתה מתכוונת להתחמם אלינו, היא בוודאי הייתה עושה זאת בשלב זה. המצב חסר סיכוי. היא עושה חיים קשים בכל כך הרבה מובנים. ועדיין. בתקופה זו של השנה, כאשר הלילות הקרים כפור, אורות הדשא והמרפסת נדלקים מוקדם, כשאני מתכרבל על ספה עם שמיכה חמה על ברכי, זיזי מוצאת את דרכה לשם, שקטה וחמקנית, ועושה את עצמה קצת קֵן. אני מגרד את אוזניה, והיא מותחת את צווארה כדי לפגוש את היד שלי. לזיזי ולי יש את אותו סוג של דטנט שאנחנו עושים עם המשפחה לעונת החגים, שנולדו ממנהגים, וגעגועים וזכרונות משותפים. כן, בן הדוד סם הוא בן-דוד עקשן, והדודה אלי משגעת אותך קצת עם דרכי החרטום שלה. אבל זה עולם קר גדול שם בחוץ, ואנחנו מחפשים נחמה בכל מקום שאנחנו יכולים להשיג אותה.
- סנדי הינגסטון היא סגנית עורך ב מגזין פילדלפיה.