אן התוואי העניקה לפסטיבל הסרטים בברלין את אחד ממראות השטיח האדום המבולבלים של הלילה כשיצאה החוצה היא הגיעה אלי בכורה בשמלת עמוד שחורה שקופה של ולנטינו. השחקנית בת ה-40 לבשה גם כפפות שחורות באורך אופרה עם שיערה מעוצב באלגנטיות.
המראה הזה הוא האחרון ב-a אדום חזק מאודריצת אופנת שטיחים עבור האת'וויי. זה מגיע גם כשהשחקנית מצאה יותר שלווה עם עצמה והפסיקה לתת לדעות של אחרים להפחית ממנה.
האת'ווי, שהוצגה בגיליון נשים בהוליווד של ELLE בסתיו הקרוב, דיבר במהלך האירוע של המגזין בלוס אנג'לס חוגגים לה ולחבריה המצטיינים על האופן שבו השפיעה עליה ה"התאה" של העבר.
"לדעתי, שפת השנאה מתחילה בעצמי", היא התחילה. "תודה שנתת לי ללכת לשם. הרגשתי שחשוב להעלות את המושג הזה, כי לאחרונה שמעתי ילדה קטנה, כמו גיל 8 עד 11, אומרת לאמה במגרש חניה שחברתה - שאני מניח שהיא גם ילדה קטנה - שונאת את הפה שלה. ובאמת הרגשתי את הילדה הצעירה והצעירה ההיא שחוותה את השנאה העצמית הראשונה, וזה משהו שאני בטוח שרבים מאיתנו מבינים. ואין לנו מספיק זמן לדון בכל שלל הסיבות לשפת השנאה האלימה, והצורך ההכרחי לסיים אותה".
"לפני עשר שנים ניתנה לי הזדמנות להסתכל על שפת השנאה מנקודת מבט חדשה", המשיכה. "בהקשר - זו הייתה שפה שעבדתי עם עצמי מאז שהייתי בן 7. וכאשר הכאב העצמי שלך פתאום מוגבר איכשהו בחזרה אליך, נגיד, בנפח המלא של האינטרנט... זה דבר."
"כשזה קרה לי, הבנתי שזה לא זה. זה לא היה המקום", אמרה. "כאשר מה שקרה, קרה, הבנתי שאין לי שום רצון לעשות שום דבר עם קו האנרגיה הזה. בכל רמה. לא הייתי יוצר עוד אמנות מהמקום הזה. לא אחזיק יותר מקום עבורו, חי בפחד ממנו, ולא אדבר בשפה שלו מכל סיבה שהיא. לכל אחד. כולל אני. כי יש הבדל בין קיום להתנהגות. אתה יכול לשפוט התנהגות. אפשר לסלוח להתנהגות או לא. אבל אין לך את הזכות לשפוט - ובמיוחד לא לשנוא - מישהו על קיים. ואם תעשה זאת, אתה לא במקום שבו זה נמצא."
"נראה לי שנאה היא ההיפך מהחיים; באדמה כה קשה, שום דבר לא יכול לצמוח כמו שצריך, אם בכלל", הוסיפה. "ואני מרגיש שזה מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו מדברים על תרבות. אנחנו בעצם מדברים על האדמה שהשורשים הקולקטיביים והאישיים שלנו תופסים בה. וכאם לילדים צעירים - כלומר מישהי שבילתה בשש השנים האחרונות עם ילדים קטנים - אני מאמינה נחרצת שאנו נולדים חווים אהבה. ואז אנו יוצרים, בתרבות של שנאה שלא במקומה, פגיעה בלתי נרפאת, והרעילות שהיא תוצר הלוואי של שניהם".
"על הנקודה הבאה אפשר להתווכח, ואני מקווה שהיא לא פוגענית באופטימיות שלה, אבל: אני מאמין שה טוֹב החדשות על שנאה שנלמדת היא שמי שלמד אותה יכול ללמוד", היא הוסיפה "יש שם מוח. אני מקווה שהם יתנו לעצמם הזדמנות ללמוד מחדש אהבה".