אני מצטער לא להקפיא את הביצים שלי

ארוסתי ואני שכבנו במיטה לילה אחד באביב 2005 ודיברנו על החתונה הקרובה שלנו כשהוא חש גוש בשד שמאלי. הוא רופא - הוא יכול היה לדעת שמשהו לא בסדר - ומיד התחיל לדחוף על בית השחי שלי. כמה ימים אחר כך, ב -3 באפריל, פחות מחודשיים לפני החתונה שלנו, נודע לי שיש לי סרטן שד שלב ב ', וזה התפשט לבלוטות הלימפה שלי.

תמיד רציתי לפגוש את הנסיך שלי ולהתארס - ועכשיו, זה. הייתי הכלה לעתיד עם סרטן השד. חשבתי לדחות את החתונה, אבל הרופאים שלי דחפו אותי להתחיל כימותרפיה בעוד כמה שבועות, ולא רציתי ללכת במעבר ללא שיער או בפאה. עברתי כריתה של הכריתה, שלושה שבועות לפני הטקס ה- 28 במאי, והרגשתי כאילו סרטן כבר לקח ממני חתיכה - שדי, תחושת הביטחון שלי בגופי. לא התכוונתי לתת לסרטן לצאת לחתונה שלי.

וכך, התחתנו כמתוכנן. היום היה משמח אבל מבלבל - אמי התרוצצה ואמרה לאנשים לא לדבר על הסרטן שלי, אבל קיבלתי את "המבט הרחמים" מכולם. אנשים רצו לדעת איך אני מרגיש וכל מה שאמרתי היה "לך לרקוד!" לא רציתי לדבר על זה.

אבל אם לדחות את החתונה או לא זו לא הייתה הבחירה הקשה ביותר שעשיתי לעשות - שהגיעה כאשר הרופא שלי שאל אם חשב להקפיא את הביציות שלי לפני שהתחלתי בכימותרפיה. היינו המומים כשאמר לנו שאחרי הטיפול שלי, שיכלול גם טמוקסיפן, יהיה סיכוי של 90 אחוז שלא אוכל להיכנס להריון באופן טבעי.

הייתי רק בן 32 ולא התחלתי לחשוב ברצינות להביא ילדים לעולם; פשוט הנחתי שכן, שיש לי המון זמן. אבל לא היה לי זמן ויחד עם הסרטן זאת הייתה מכה נוספת. הרגשתי כמו, הנה עוד דבר שייקח ממני - זכותי לבחור. זה היה הרסני.

בעלי ואני הלכנו לראות את ראש האנדוקרינולוגיה של הרבייה בוויל קורנל בעיר ניו יורק, והוא סיפר לנו על מחקר נשמע ביזארי שכלל הסרת השחלות שלי והשתלתם בזרועי במשך כמה חודשים תוך כדי כימותרפיה. אני ובעלי פשוט הסתכלנו זה בזה. זה נשמע כל כך בחוץ, במיוחד מעל כל השאר, שפשוט דיברתי אותו. לא הייתי צריך להקשיב; ידעתי שאני לא רוצה להשתתף.

הוא גם חזר על אפשרות הקפאת הביציות. עברתי סרטן חיובי לאסטרוגן (מה שאומר שההורמון אסטרוגן יכול לתדלק את צמיחת תאי הסרטן), והליך הקפאת הביציות היה כרוך בהזרקת עצמי לאסטרוגן. בעלי ואני דאגנו שהזריקות יעוררו גידול גדול יותר של הגידול. אם הייתי בוחר לבצע את הקפאת הביצית, ואז הייתי מגלה שהסרטן שלי התפשט לבלוטות הלימפה שלי, הייתי ממש מפחד. ולמרות שהרופאים אומרים שהזריקות לא יגרמו לסרטן לגדול, כי הם לא קשורים, החלטנו לטעות בצד הזהירות ולא לעשות זאת.

אני מצטער על כך כעת, אבל כשאני חושב על אותה תקופה, בעצם התבקשתי לקבל החלטה בכבדות - במיוחד, לקבל החלטה לגבי חדש החיים בתקופה בה דאגתי להפסיד שלי החיים.

כששאלתי את הרופא שלי אם אוכל לדבר עם נשים אחרות בגילי עם סרטן, היא אמרה, "לא ממש - נדיר שאובחנה בגילך." גרוע מזה, ה מעט נשים צעירות שבסופו של דבר נפגשתי - בחדר ההמתנה של האונקולוג שלי או דרך אנשים אחרים - גוועו, כולל אישה שהפכה להיות הכי טובה שלי חבר.

הרגשתי כל כך לבד.

אז במקום להקים משפחה, בשנת 2012 החלטתי להשיק 5 מתחת לגיל 40, עמותה המסייעת לניצולי סרטן שד צעירים כמוני על ידי מתן כל הטיפים והכלים שרופאים עשויים שלא להזכיר - היכן לקנות פאה ואיך להשיג ביטוח לשלם עבורו; האם לחזור לעבודה; איזה ניתוח צריך לעבור, וכל מיליוני ההחלטות שאתה פתאום צריך לקבל. תוך שלושה ימי עסקים ניפגש עם כל מי שיושיט יד; נקבע משחקי עמיתים, נערוך סימפוזיונים וארגן הפעלות מדיטציה. המטרה שלי היא לוודא ששום צעירה אחרת לא תצטרך לעבור את זה לבד, ולדעתי הצלחתי להשיג את זה מהקרקע מכיוון שחלק ממני האמין שיש סיכוי מצוין שלא אהיה על האדמה במיוחד ארוך.

11 שנים אחרי, אני עדיין כאן; בדיוק מלאו לי 44. כשאני מסתכל סביב הנשים הצעירות שאנו משרתים, אני כל כך שמח שיש להן אחת את השנייה, שהן חלק מקהילה שמעולם לא הייתה לי.

בכל זאת, הלוואי שהיה לי ילד (אם כי יש לי כלב בשם לקסי פינקלשטיין - קיבלתי אותה כשאמא שלי הציעה שאמצא משהו לטפל בו). אימוץ הוא בהחלט משהו שאני חושב עליו; בעלי בן 55 עכשיו והוא מוכן. אבל אני באמת רוצה לראות 5 מתחת לגיל 40 ממשיכים לצמוח - אני כל הזמן נפגש עם ניצולים, מקיים אירועים, מגייס ספקים. אני די אם לאנשים האלה עכשיו - הצעירות אפילו מכנות אותי העלמה ג'ני. והנשים שאנחנו משרתות הן הילדים שלי.